פסק-דין בתיק ת"א 10528-06

1.      לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע 1 (להלן-"הנתבע") ממושכר שבבעלות התובעת, חנות, המצויה ברח' ראשון לציון 10 בירושלים, הידועה גם כגוש 30235 חלקה 110 (להלן-"המושכר"; "החנות"). הנתבע, הוא בנו של הדייר יעקב מרדכי ז"ל (להלן-"המנוח") שהתובעת חתמה עימו על הסכם שכירות ולטענת התובעת, אין לו זכות כלשהי במושכר. הנתבעת 2 , היא שוכרת משנה של המנוח לפי חוזה שנחתם בינו ובין המנוח תוך הפרת הסכם השכירות בין המנוח ובין התובעת.

2.      כנגד הנתבעים ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ע"י כב' הרשם א' פוני ביום 6.11.06. לבקשת הנתבע ובהסכמת התובעת, בוטל פסק דין שניתן כנגד הנתבע 1 והתביעה כנגדו, התבררה לגופה.  

טענות בעלי הדין:

3.      התובעת, טוענת בעכתב התביעה כי היא הבעלים על החנות לפי נסח רישום בלשכת רישום המקרקעין ( הנסח צורף כנספח א' לכתב התביעה). המנוח, החזיק בחנות בדיירות מוגנת על פי הסכם שכירות שנחתם איתה , מיום 19.1.1970 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן-"הסכם השכירות"). ביום 25.8.03 חתם המנוח על חוזה שכירות בלתי מוגנת עם הנתבעת 2 והעביר לה את זכות השימוש בחנות (להלן- "החוזה עם הנתבעת", נספח ד' לכתב התביעה). התובעת טוענת כי בשנת 2004 , לאחר פטירתו של המנוח המשיך הנתבע להחזיק בחנות ללא כל זכות שבדין. לפיכך, עליו לסלק את ידו מהמושכר ולהעביר את החזקה בו לידיה. לחילופין, טענה התובעת כי אם ייקבע כי הנתבע הוא דייר מוגן בחנות, יש להורות על סילוק ידו מהמושכר הואיל והסכם השכירות הופר בהפרה יסודית מכוח סעיפים 5 ו- 10 בו לנוכח השכרת החנות ע"י המנוח בשכירות משנה לנתבעת 2 ומאוחר יותר ע"י הנתבע, ללא הסכמה ורשות בכתב ממנה. בנסיבות העניין, יש לראות את הנתבע כמי שנטש את החנות וגם בשל כך, קמה עילת פינוי כנגדו. התובעת ביקשה רשות לפיצול סעדים להגשת תביעה כספית נגד הנתבע לתשלום יתרת דמי שימוש ראויים, מיד לאחר פינוי המושכר הואיל וטרם התגבש החוב הכספי הסופי.

4.      הנתבע, דוחה את טענותיה של התובעת כנגדו. לטענתו, אביו המנוח נוצל לרעה תוך כדי מרמה והונאה מצד צד ג', שפנה אליו בבקשה לשכור ממנו את החנות תוך הצגת מצג בפניו כי הוא רשאי לעשות כן. חוזה שכירות עם הנתבעת נחתם אמנם בין המנוח לנתבעת 2 , במשרד עורכי דין בשעה שהאב היה חולה ומבלי שידע על מה הוא חותם, תוך יצירת מצג בפניו כאילו החוזה חוקי. מאוחר יותר, נחתם במרמה נספח לחוזה בין המנוח לנתבעת 2, בהעברת החנות משוכר אחד לאחר, בהארכת תקופת השכירות ל- 10 שנים. בהתאם לכך, החזקה בחנות הועברה ע"י הנתבעת 2 לידי אחר. 

5.      הנתבע טוען, כי אביו המנוח היה דייר מוגן בחנות אותה הוא ניהל משנת 1968 ועד לשנת 2003. הוא עצמו, סייע לאביו בחנות בביצוע עבודות פשוטות כבר מגיל 12. אביו, נפל קרבן לקנוניה מצד הנתבעת 2 כמובא לעיל ולאחר פטירתו ביום 23.10.04 הועבר כל רכושו אליו לרבות זכויותיו של המנוח בחנות, על פי צוואתו (נספח ד' לכתב ההגנה). לדבריו, הוא הוכרז כחסוי ונזקק לאופוטרופוס על רכושו, במינוי עמותת ש.פ.ר כאפוטרופא ולפי צו בית משפט, בוטל המינוי והצורך באופוטרופוס עליו כבר בשנת 2009 (עמ' 12 שורות 4-9).  עמותת ש.פ.ר, גבתה עבורו ולטובתו את דמי השכירות מהנתבעת 2 באמצעות מר ליאור שלום מטעם הנתבעת למשך 12 חודשי שכירות בלבד. מאז, הופסק תשלום דמי השכירות לאפוטרופוס  והוא לא טיפל בזכויותיו לגביית יתר דמי השכירות המגיעים לו בשעה שהנתבעת 2 , תחמקה מתשלום באופן שפגע בהכנסותיו. הנתבע טוען כי משיקולי צדק, אין להפקיע את זכותו בחנות ובנסיבות העניין, אין לראותו כמי שנטש את המושכר. 

6. לפי החלטתי מיום 24.2.11 בהתאם להסכמות הצדדים, נידחה מועד הגשת הסיכומים על מנת לאפשר לצדדים למצות בחינת האפשרות להסדרת זכויותיו של הנתבע בדירת מגורים הסמוכה לחנות לרבות הסכמות בנוגע לפינוי המושכר ותשלומים בגינו. ביום 30.5.11 הוגשה תגובה ובקשה של התובעת, לפיה התברר לה כי המקרקעין הופקעו ע"י עיריית ירושלים שנרשמה כבעלים עליהם. להודעתה של הנתבעת לא צורף נסח רישום מעודכן ולא נמסרו פרטים כלשהם לגבי מועד ההפקעה, ייעוד המקרקעין, מועד ביצוע הרישום והודעות של מי מבעלי הדין על קבלת הודעה כבעלים או כמחזיק במקרקעין בנוגע להפקעה. יחד עם זאת, מעדותו של נציג התובעת עולה כי המקרקעין יועדו להרחבת כביש (עמ' 9 שורה 32).  

7. הנתבע, טוען כי משנירשמה העירייה כבעלים על המקרקעין, לא קיימת עוד יריבות בינו ובין התובעת ודין התביעה להידחות. התובעת טוענת מנגד כי דין התביעה להתקבל משהוכח כי אין לנתבע זכות כלשהי בחנות והיא מבקשת למצות את זכויותיה בגין בחנות גם לאחר שהוברר לה כי המקרקעין הופקעו.    

דיון ומסקנות:

8.  התובעת טוענת כי הנתבע, אינו דייר מוגן בחנות מאחר ואינו עומד בתנאים הנדרשים לפי סעיפים 23(ב), 26 ו- 27(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן - "החוק"). לפיכך, קמה עילת פינוי כנגדו.

            סעיף 23 (ב) לחוק קובע:

דייר של בית עסק שנפטר

23. (ב)   באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.

לעניין המשכת העסק קובע סעיף 26 לחוק:

26. לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו.

 בסעיף 27 לחוק נקבעו ההוראות בדבר הפסקת ההגנה:

27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם -

(1)    ...

(2)    מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם;